<h1>ריטב"א — יומא</h1>
<h2>דף כה:</h2>
[יומא נ"ז ע"א] אמרוה קמיה דרבי ירמיה אמר בבלאי טפשאי משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן. פירש הרמב"ם ז"ל בתשו' שאלה דר' ירמיה לטעמיה דאמר [סנהדרין כ"ד ע"א] במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בבלי וטעמא משום דלא נהירי להון טעמי דמתנייתא כהלכה כמה דנהירי לרבנן דא"י, ור' זירא נמי [ב"מ פ"ה ע"א] בעי דלשתכח לי' טעמי דבבלאי משום דלא נהירן לי' בתר דשמע טעמי דמערבא, דמנהגא דעלמא דמדכר איניש טפי מאי דגמר ברישא, מיהו לאו בכל הדורות היו כן אלא בימי רבה ורב יוסף ואביי ורבא דהוו להו שמדות כדאיתא [ב"מ פ"ו ע"א], ואמרינן נמי [חולין מ"ו ע"א] ערקו רבה ורב יוסף, ור' זירא קרי להו ערוקאי שהיו בורחין מחמת השמדות ואמר להו ר' זירא שעם כל זה לא ישכחו דברי תורה, ואמרינן [מנחות ק"ג ע"ב] והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח תבואה משנה לשנה ואם כך ללוקח תבואה משנה לשנה כש"כ לשמדות שיש בו סכנת נפשות, וזהו טעמן של ר' זירא ור' ירמיה, אבל אח"כ נתגברה התורה בבבל כש"כ בימי רב אשי, דאמרינן מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, ע"כ דברי רבינו ז"ל וחיים הם למוצאיהם.
